יד לאחים והמרכז הישראלי לכתות

יד לאחים והמרכז הישראלי לכתות

 מזה מספר שנים, גורמים שונים בחברה החרדית, מצביעים על קשר ברור ובילתי אמצעי בין הגוף שמתקרא- המרכז הישראלי לכתות.  וארגון הפעילים הקיצוני שנקרא יד לאחים.
אנחנו חוקרים בלתי אמצעים בתחום זה מצאנו קשר ישיר בין שני גופים אלו שפועלים בסינרגיה מושלמת והאמת היא שהאחד נולד מהשני. לאור כתבת התחקיר שעומדת להתפרסם על נושא זה בקרוב בערוץ 2, מצאנו לנכון להעלות ולפרסם בבלוג זה את ממצאי התחקיר הפרטי שביצענו, מצאנו קשר ישיר בין פעילים של המרכז הישראלי לכתות, המנהלת שלו, רחל ליכטנשטיין, איש העסקים אהרון אפלבאום, ועוד פעילים שלו, לפעילים של ארגון יד לאחים, אשר שמם הולך לפניהם- והמבין יבין.
חשוב מאוד – לאחר קריאה של התוכן באתר שלנו עולה תמונה מצמררת, ארגון חרדי קיצוני, השתלט על תחום המלחמה בכתות במדינת ישראל, ומקדם באמצעות בעלי ממון ושררה את הטאג’נדה הקיצונית שלו. אנחנו כאן כדי לסיים את התופעה הזו.

 כתבה בידיעות אחרונות על ארגון יד לאחים

בתמונה רמי פלר- מולטי מליונר אשר ביחד עם אהרון אפלבאום משמשים כתומכים הפיננסים של ארגון יד לאחים והשלוחה החילונית שלו המרכז לכתות

העובדות

המרכז הישראלי לנפגעי כתות הוקם ב-2006 על-ידי רמי פלר – עובדה שמוצנעת על-ידי המרכז עד היום .

במהלך השנתיים הראשונות לקיומו קיבל המרכז יותר משני מיליון שקלים מפלר או מעמותת “המשרד לענייני חסד” (שפלר היה התורם היחידי שלה) – סכום שהיווה יותר מ-97% מהכנסתו.
רכזת הפעילות של המרכז ולימים המנכ”לית שלו הייתה רחל ליכטנשטיין, אשר עבדה לפני כן ב”מחלקה למלחמה במיסיון” של ארגון “יד לאחים”, לצד בנימין קלוגר – פעיל יד לאחים שהוזכר מוקדם יותר כיועץ לממשלת סין בנושא הרדיפה של תנועת הפאלון-גונג. לאחרונה פורסמה כתבה באתר ואלה שבו הוזכר ארגון יד לאחים כארגון אשר תומך בטרור. 

המנכ”לית הראשונה של המרכז, הכתבת איילת קדם, שניסיונה בתחום התמצה בכתבה ארסית ביותר על קבוצה בשם “סילקן טייגר” שפעלה בתחילת שנות האלפיים בארץ, מדגישה במכתביה לגורמים ממשלתיים כי המרכז כי הוא “גוף חילוני”, וככזה מבקש לייעץ לחברי כנסת ולממשלת ישראל כיצד להתמודד עם תופעת הכתות בישראל.

לאחר פחות משנה עזבה איילת קדם את המרכז מסיבות לא ברורות, והוחלפה על-ידי גב’ דנית קרן – סטודנטית לדוברות באוניברסיטת בר אילן וחברה לשעבר בתנועת היהודים המשיחיים.

ב-2011 התפוצצה פרשת גואל רצון בתקשורת והמרכז הישראלי לנפגעי כתות זכה לאור הזרקורים. דנית קרן התראיינה באותה תקופה תדיר באמצעי התקשורת עם התבטאויות יותר ויותר קיצוניות לגבי תנועות דתיות חדשות, שהביאו בסופו של דבר לתביעות דיבה מצד המרכז לקבלה של הרב לייטמן (שאילצה את המרכז לנפגעי כתות לפרסם התנצלות) ומתנועה נוספת שמפאת סודיות הסכם הפשרה שהושג איתה, לא ניתן להזכיר במסמך זה.

עם זאת, פרשת גואל רצון היוותה “אליה וקוץ בה”: למרות הפרסום הרב על גואל רצון והמשפחה הפוליגמית שלו, ולמרות איזכורים דתיים ומיסטיים בהתנהלותו של גואל רצון עצמו, הדימיון בין מקרה זה לבין תנועות בינלאומיות כגון הארה-קרישנה, סיינטולוגיה, המרכז לקבלה וכיוב’ היה קלוש. פעילי המרכז הישראלי לנפגעי כתות (כולל ד”ר גבי זהר, אשר זכה לעדנה מחודשת במדיה הישראלית בעקבות הפרשה, כמו גם ד”ר דויד גרין אשר התראיין יחד עם גב’ קרן בטלוויזיה) הרגישו צורך להדגיש, חזור והדגש, כי למרות שגואל רצון הוא לא דוגמה מובהקת לכת, הכתות האחרות רעות ממש באותה המידה, והתעקשו על קיומה של טכניקת שטיפת מח עלומה המשותפת לגואל רצון ולתנועות דתיות חדשות.

לאחר זמן קצר עזבה דנית קרן גם היא את המרכז הישראלי לנפגעי כתות, ורחל ליכטנשטיין, אשר נשארה כרכזת הפעילות, הפכה למנכ”לית.

 במרץ 2011 חשף עיתון “7 ימים” מבית “ידיעות אחרונות” את רמי פלר כמייסד והמממן העיקרי של המרכז הישראלי לנפגעי כתות. אחת התוצאות של חשיפה זו היא שהמימון מצידו של רמי פלר פחת בצורה משמעותית. ניתן לשער שהמרכז לנפגעי כתות, אשר מצא את עצמו בקשיים כלכליים, החל לחפש אחר מקורות מימון נוספים ולבסוף יזם פניה אל הממשלה.